אם אתם מסתובבים בשנים האחרונות בעולמות החינוך, הקהילה, או האחריות התאגידית, אין סיכוי שהצלחתם להתחמק מהמילה הזו. כולם מדברים על תוכניות אימפקט, השקעות אימפקט, ומדידת אימפקט. המילה הזו נשמעת נהדר במצגות, היא נראית מצוין בפוסטים בלינקדאין, אבל בואו נהיה רגע כנים לרובנו אין מושג ירוק מה היא באמת אומרת. היא מרגישה כמו מונח אמורפי, מנותק, כזה ששייך בעיקר ליועצים באוניברסיטאות ולא לאנשים שחיים את השטח יום יום.
אז בואו נוריד את המונח הזה לקרקע ונפרק אותו למה שהוא באמת: התוצאה של השינוי.
כדי להבין אימפקט בצורה הכי פשוטה, צריך להסתכל על ההבדל בין שלושה מונחים שונים שלעיתים קרובות אנחנו נוטים לבלבל ביניהם: תשומות, תפוקות, ואימפקט.
המודל של השטח: שלוש קומות של עשייה
בואו ניקח דוגמה פשוטה של פרויקט קהילתי, למשל סדרת מפגשים בנושא חוסן דיגיטלי והתמודדות עם מסכים עבור בני נוער.
הקומה הראשונה היא התשומות. זה מה שאנחנו משקיעים בפרויקט באופן פיזי: התקציב שקיבלנו מהעירייה, שעות העבודה של רכז הנוער, השכר של המנחים, והחדר שפתחנו במרכז הקהילתי. אלו המשאבים הנדרשים כדי שהאירוע בכלל יתקיים.
הקומה השנייה היא התפוקות. זהו הנתון המספרי היבש, המלאי שייצרנו. בדוגמה שלנו: העברנו 10 מפגשים, הגיעו 25 בני נוער, וחילקנו 25 חוברות עבודה. בעולם הניהול הישן, כאן הסיפור היה נגמר. המנהל היה מציג את המספר 25 להנהלה, כולם היו מסמנים וי, התקציב היה נסגר והפרויקט היה מוגדר כהצלחה.
אבל אז מגיעה הקומה השלישית, קומת האימפקט. כאן אנחנו כבר לא שואלים כמה בני נוער ישבו בחדר, אלא מה קרה להם בחיים חודשיים אחרי שהתוכנית הסתיימה. האם חלה ירידה נמדדת בשעות המסך שלהם? האם רמת החרדה החברתית שלהם פחתה? האם הכלים שהם קיבלו בחדר הממוזג שינו את ההתנהגות שלהם בפועל בבית מול ההורים?
אימפקט הוא לא הפעילות עצמה, והוא לא כמות המשתתפים. אימפקט הוא ההבדל שנוצר בשטח בין המציאות שהייתה קיימת לפני שנכנסתם לחדר, לבין המציאות שנשארה שם אחרי שהלכתם.
למה הדיוק הזה משנה את החיים שלכם?
כשמפסיקים להסתכל על המילה הזו כמותרות תיאורטית ומתחילים להבין אותה ככלי עבודה, הכללים משתנים. מנהל מתנ"ס או מנהלת קהילה שמבינים אימפקט, מפסיקים לקנות הפעלות ומתחילים לבנות תהליכים.
כאשר חברה עסקית או רשות מקומית משקיעות כסף בתוכנית תרבות או ביוזמה חברתית, הן רוצות לדעת שהמששאבים שלהן הניבו תוצאה אמיתית ולא רק רגע חולף של בידור. הדרך היחידה לעשות זאת היא להפסיק לנחש ולעבור לחשיבה מבוססת נתונים.
ברגע שאנחנו מבינים מהו הבייסליין, כלומר המצב הקיים של המשתתפים כפי שהוא נראה עכשיו, רגע לפני שהתוכנית בכלל התחילה, אפשר להתקדם. כשאנחנו מציבים מול המצב הקיים הזה תפעול לוגיסטי חלק שמאפשר לתוכן לנשום, ובודקים בסיום את מדדי השינוי האמיתיים, המילה האמורפית הזו הופכת למשהו מוחשי לחלוטין. היא הופכת לגרפים ברורים, לציטוטים משמעותיים של המשתתפים, ולביטחון מקצועי שמוכיח שהעבודה שלכם מהלב באמת משנה את המציאות בשטח.